כל הפוסטים של חנן דנדקר

ערב הנצחה בשייטת 30.6.2015

30/06/2015
י"ג תמוז/תשע"ה

ערב הנצחה בשייטת 13 לזכר הבנים שנפלו

הערב אנחנו משפחה אחת גדולה, כאיש אחד בלב אחד.

מתייחדים עם בנינו ז"ל, מסירים כל הפרעה ממחשבותינו ומכוונים עצמנו לנשמות הטהורות של ילדינו.

מתפללים לעילוי נשמתם אל הכח העליון כפי שנאמר בתהילים פרק כ"ג פסוק ד: גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי

השנים שחלפו או יחלפו, לא ישכיחו את זכרם של בנינו. דמותם מלווה אותנו מידי יום ביומו במחשבותינו, בעשיה היום יומית.

כישרונות גדולים שלא מומשו, תקוות וחלומות שנגוזו ונשארו חקוקים בליבנו.

בן שנפל חלל הוא מאורע רגשי עמוק שמטביע את חותמו לעד, חוויה שאין האדם יכול להימלט ממנה, הרגשה שאין בה הרגשה – כך הוא מותם של בנינו בתוכנו.

הצער והיגון שגוברים עלינו כהולכים בחושך, מדמים את מותם של בנינו, מדמים לא כלום ואז מדמים עוד פחות, מדמים חושך מוחלט ואז מדמים חושך עוד יותר ואז תדמו את מה שאינכם יכולים לדמות, ואז תדמו את כל מה שהכרתם, את השמש את הגשם, את הלחמניות, את הנשים את הילדים – והוסיפו להם את התיאור לא.
לא לשמש, לא לגשם, לא לחמניות, לא נשים, לא ילדים. דמו את כל זה ומחקו גם את הדמיון.

כי נגמרים הצורות, הצלילים, התחושות ואל תפחדו, נגמר גם הפחד, נגמרות המילים, גם מילות השלילה, נמחקת המילה "לא", נמחקת המילה "אין" גם האינות איננה והלא – כלום מוכפל,
לא תוכלו לשוות בנפשכם עד שתגיעו, וכשתגיעו-לא תוכלו עוד לשוות.

אנחנו הלוחמים בשכול נמצאים במציאות שאינה פשוטה לבין דמיון שהתפתח לאין סוף.

מסתבר שהרוב הגדול הוא דמיון וטוב שכך היות והדמיון מייצר רגעים רבים של נחת.

הרצון העז שלנו לאהבת החיים דוחף אותנו ויוצר הזדמנויות בין הצער לשמחה ובין השמחה לכאב.

ואנחנו הלוחמים חייבים להיות מחוברים לחיים, לכח סבל ואומץ לב ולעמוד מול המציאות שנכפתה עלינו. ולהמשיך ולצמוח כשבנינו בתוכנו.

הבנים שבתחילת דרכם בצה"ל בחרו לשרת בקומנדו הימי מתוך איזו גאווה ואולי יהירות ("אנחנו הולכים להיות לוחמים בשייטת") אך תוך זמן קצר במהלך האימונים הבינו שנבחרו למשימת שליחות בעלת חשיבות גבוהה- השמירה על הבית ובתוך תוכם ידעו שברגע נתון אולי יאלצו למסור את נפשם למען הכלל. זה הגנום של הלוחמים שלנו.

בנופלם הבטיחו לנו את עצמאותנו וצוו לנו את החיים בארץ שלנו .

הבנים סימנו לנו אבני דרך שהפכו זוהרים מתוך עוצמת השליחות והשגת העולם העליון.

אנחנו כחברה נמצאים בעולם החומר ולא מזהים את אבני הדרך הזוהרים, כעיוורים מגששי קיר, בתוך עצמינו.

הבנים מסמנים שהכח ובו העוצמה הגדולה ביותר ניקרא כח הטבע והוא אחדות וחיבור.

עם ישראל חייב להיות ערב זה לזה.

ולא הר של שנאה שמתרומם לנגד עינינו בעשורים האחרונים וגורם לדאגה רבה. וכאילו שלא למדנו דבר מההיסטוריה שלנו . 67 שנים נאבקת מדינת ישראל על חייה ומשלמת מחיר כבד מנשוא – אובדן טובי בניה.

מורן בני נפל בי"ז בתמוז תשס"ד – תאריך זה משמעותי ביותר לעם ישראל ולהיסטוריה שלנו שבו התרחשו חמישה אירועים קשים בהפרשים של מאות שנים האחד מהשני. כאשר צבאות זרים כבשו את ארצנו הרגו בנו ללא רחם, הגלו חלק ניכר מעמנו לארצות ניכר. הגלות האחרונה שארכה
כ – 2000 שנה הייתה מהקשות ביותר בה איבדנו 6 מיליון מאחינו אשר הושמדו באין להם ארץ.

צופים עלינו מעפר ההיסטוריה ומצווים עלינו לקומם ארץ אמתית.

אנחנו ממשיכי הדורות חייבים סוף סוף להפנים בתוך תוכנו שהאפשרות היחידה שתבטיח את קיומנו היא מעל לכל קוד האחדות והחיבור בינינו שיבוא לידי עשייה בערבות הדדית ואהבת הזולת.

זה הציווי שסומן לנו ע"י הבנים באבני דרך זוהרות.

…ולא תשקוט נפשם עד שנבצע את משימתנו.

הלוחמים הצעירים שנפלו לא ידברו ובכל זאת יישמע קולם והוא יהדהד ויהדהד.

זכרם של בנינו יהיה חקוק חרוט ונצור בליבנו.

ורדי דב

אבא של מורן

מתרחקים מפסי הרכבת: שונה תוואי שביל ישראל בחוטם הכרמל

לאחר שבוטל מקטע מס' 1 בשביל ישראל, כי "הכריח" מטיילים לצעוד לצד כביש, עתה שונה תוואי נוסף בחוטם הכרמל שעבר ליד מסילת הרכבת. בכך נמנעו 700 מטרים של הליכה בסמיכות למסילה, ועל הדרך נוספה עצירה במצפה יפה

נושא ההליכה בשבילים מסומנים, ליד גורמים שמסכנים את המטיילים, מסית לא פעם את שבילי הטיול המוכרים בארץ. לאחרונה בוטל מקטע מספר 1 בשביל ישראל (ממצודת אוסישקין לאריה השואג), היות וחלקו עבר לצד כביש באזור נחל שניר, ואילו עתה שונה מקטע שעובר ליד כביש ומסילת רכבת באזור חוטם הכרמל.

עם זאת, תוואי השביל החדש יכיל בתוכו נקודת עניין יפה ויעבור עתה ב"מצפה מורן" (אתר לזכרו של סרן מורן ורדי ז"ל, לוחם שייטת 13 ובן בנימינה, שנהרג בקרב עם מחבלים בשכם בשנת 2004) וממשיך בשולי מחצבת בנימינה ההיסטורית. בכך, נמנעה מהמטיילים הליכה של כ-700 מטרים בסמיכות קרובה מאוד למסילת הרכבת הארצית, שבה תנועה בתדירות גבוהה של רכבות נוסעים ומשא.

איציק בן דב רכז סימון השבילים של החברה להגנת הטבע, מציין כי הוועדה לסימון שבילים עוסקת לאורך השנים במציאת פתרונות לסוגיות בטיחותיות בתוואי שביל ישראל ובשינוי התוואי, היכן שזה נדרש. "שביל ישראל סומן לפני כ-30 שנה, כאשר נפח הטיילות והתנועה היו נמוכים, וכל העת מתבצעים בו שינויים ועדכונים. אנחנו משקיעים משאבים ומאמץ להרחיק שבילים בכלל, ואת שביל ישראל בפרט, משולי כבישים וקרבה לתחבורה שעלולה לסכן אותם", הוא אומר.

במקביל להחלטה לבצע את השינוי בתוואי, קיבל בן דב פניה מארנון רוזמרין, תושב בית חנניה, שהציע להעביר את השביל דרך "מצפה מורן", כך שהמטיילים ירוויחו תצפית נוף מחוטם הכרמל לעבר בקעת הנדיב וחוף הכרמל. לדבריו, חוטם הכרמל, 'האף' של הכרמל – הבליטה הדרומית ביותר של ההר מעל בנימינה ובקעת הנדיב – מהווה את שער הכניסה הדרומי לכרמל של המטיילים בשביל ישראל.

"מהמצפור אפשר לצפות דרומה ומזרחה אל בנימינה ובקעת הנדיב הקרובות ועד רכס אמיר באופק. במערב נראים מושב בית חנניה, אור עקיבא והכפר ג'יסר א-זרקא", הוא אומר. "השביל יורד מהתצפית דרך מחצבת בנימינה המשוקמת אל גשר מסילת הרכבת שדרכו חוצים המטיילים את המסילה לצידה השני במעבר תחתי. מחצבת בנימינה הוקמה בשנות ה-30 של המאה הקודמת במסגרת מאמצי היישוב היהודי לבנות את הארץ על בסיס חומרי גלם מקומיים וכוח עבודה עברי. בשנות ה-90, לאחר מיצוי חומר הגלם וסיום הכריה, עברה המחצבה שיקום על ידי הקרן לשיקום מחצבות. בתהליך השיקום השאירו לצד המחצבה כמה מתקנים תעשייתיים וקטע של מסילת ברזל עם קרון מסע, מזכרת היסטורית מהימים שבהם המחצבה הייתה פעילה".

במעמד הסימון עצמו, הגיעו למקום מטיילים בשביל והיו לראשונים שהולכים בתוואי החדש. "אנחנו בעיצומה של עונת הטיולים בשביל והמטיילים עושים את דרכם צפונה ודרומה. מזג האוויר בשבועות הקרובים צפוי להיות מושלם להליכה במקטעי השביל בכל רחבי הארץ, ואני ממליץ לכולם לצאת לטבע, ליהנות מהנופים והייחודית של השבילים שלנו, וכמובן – לשמור על ניקיון ולקחת את הפסולת לפחי הזבל", מוסיף בן דב, ומציין כי השינוי בתוואי השביל נעשה לאחר תיאום עם הנהלת רמת הנדיב, שדאגה להתקין מעבר מטיילים בגדר הבקר שליד מצפור מורן.

אורכו של השביל כיום הוא כ-1,057 ק"מ והוא מחולק ל-56 מקטעים.

 

נלקח מ – https://travel.walla.co.il/item/3468820

 

נאומו של חילי טרופר, שר התרבות והספורט בטקס יום הזכרון 2021

משפחות יקרות, נציגי כוחות הביטחון, ראשי המועצות, מכובדי כולם

אין בפי מילות נחמה. אין מזור לנפש הפצועה ואין מה שימלא את הבור שנפער בקרבכם. אני בא לכאן בצניעות, בהבנה שלעולם לא אבין ובעיקר בהכרת תודה עצומה – בשמי, בשם ממשלת ישראל ואני מניח שגם בשם אזרחי ישראל כולם.

אתם בני המשפחות השכולות איבדתם את היקר מכל למען עצמאותנו וחירותנו בארץ הזו, ואנו אסירי תודה, מלאי הערכה כלפיכם.

אני כאן כשר בממשלת ישראל, אבל גם כמי שאיבד חברים במלחמה הבלתי נגמרת על חיינו כאן. בין השאר איבדתי חבר, בן המקום, סרן מורן ורדי ז"ל, בנם של ליאורה ודובי היקרים, אח לרועי ולתומי המקסימים.

אני כאן לראשונה כשר, אבל הפעם הראשונה בה הייתי כאן היתה לפני כמעט 17 שנים בהלווייתו של מורן, שנהרג ביז בתמוז תשסד, 6 ביולי 2004.

נשענתי על הקיר כאן בצד והקשבתי להספדים. כל המילים שנאמרו נראו לי קטנות ליד הגודל של מורן. גודלו הפיסי, אבל בעיקר גודלה של נפשו, של הלב העצום שלו. המילים שניסו לתאר את מורן נדמו בעיני רזות לעומת כל מה ומי שהיה מורן. דווקא משום שמורן לא היה מהדברנים, אלא מהעושים, היה קשה להקיף את מלוא עשייתו, נפשו, תכונותיו ודרכו במילים.

היה רגע כואב במיוחד, כאשר לימור, חברתו של מורן באותם ימים נשאה הספד. מורן נהרג שלושה שבועות לאחר שנולדה בתי הבכורה יובל. ההלוויה של מורן היתה כנראה הפעם הראשונה בה יצאנו עם יובל הקטנה מהבית. עמדנו אשתי ואני ליד הגדר עם יובל הקטנה מעורסלת בזרועותינו. לימור סיפרה על התוכניות שלהם להינשא ועל השם שכבר סיכמו ביניהם שיעניקו לילדה הראשונה שתיוולד להם. ואז היא אמרה את השם יובל ואני אשתי התכווצנו במקום וחיבקנו חזק את יובל שלנו.

מאז, ומבלי שדמיינו לעצמנו מראש כשבחרנו את השם, יובל הפכה להיות גם זיכרון למורן. מאז נולדה גם לטומי אחותו הקטנה של מורן בת. וגם היא קרויה יובל.

למורן לא נולדה בת, מורן כבר לא יקים משפחה. לסיפוריהם של כל חללי צה"ל ופעולות האיבה מתלווה תחושה איומה של החמצה. האחד לא הספיק להפוך לאבא, האחרת לא הספיקה ללמוד, כל כך הרבה דברים הם לא הספיקו לומר ולעשות. כל כך הרבה חלומות נקברו עימם. ואתם, בני ובנות המשפחות השכולות כמה עוד הייתם רוצים להספיק להגיד להם משהו, לעשות איתם עוד דבר. כמה הייתם מבקשים עוד חיבוק אחד. אמש שמעתי אב שכול מתחנן ממש: "לו רק היתה לי עוד דקה עם הבן שלי. עוד דקה אחת".

כל מי שעומד כאן היום מרגיש כאב, מתגעגע למישהו, נזכר ברגע מיוחד שכבר לא יחזור, ואין מרפא.

אבל משפחות יקרות, כל שאני יכול לומר לכם הוא כל שאני אומר לדובי ולליאורה היקרים – הזיכרון נוכח והמורשת ממשיכה. המשורר חיים גורי הספיד את חברו שנהרג סרן נמרוד לויטה במילים: "המתים אינם עוברים מן העולם. הם ממשיכים לחיות". משהו בהם ממשיך לחיות בתוך כולנו. גם לכן אנחנו כאן היום. החללים הותירו אחריהם עקבות בעולם, עקבות שנותרו גם אחרי לכתם. עם ישראל ומדינת ישראל לא שוכחים את ההולכים ואת החוב העצום כלפיהם וכלפיכם.

כאן גם המקום להזכיר את החוב כלפי השבויים והנעדרים שטרם שבו ואת המחויבות העמוקה כלפי נכי צה"ל בגוף ובנפש ופצועי פעולות האיבה.

במאבק על חיינו כאן בארץ האהובה שלנו, איבדנו רבים מבניה ובנותיה של ישראל, ובזכותם אנחנו כאן. בטקס אמש בבית יד לבנים בירושלים אמר אב שכול שהוא רק מבקש שכולנו נעשה טוב. כמה פשוט וכמה קשה. והאחריות שלנו, של הממשלה ושל מדינת ישראל היא לעשות טוב. להוסיף טוב. אולי כך נהיה ראויים לעובדה שעבור חיינו כאן רבים כל כך שילמו בחייהם.

אתן, משפחות יקרות זוכרות כל השנה, כל הזמן ובכל מקום. יקיריכם באים בימים ובלילות, בחגים ובסתם ימי שיגרה. אבל ביום הזה, העם כולו מבקש לזכור אתכם. מבקש לחבק, לחזק ולהגיד תודה.

והלוואי שנצליח להיות ראויים לנופלים, שנהיה ראויים לכם, אתם שמתעקשים להמשיך בחיים. הבוקר קראתי את דבריו של הספור דוד גרוסמן, אב שכול בעצמו. הוא כתב על משפחות שכולות שהן חיות בגבורה. אתן משפחות יקרות – בוחרות לחיות בגבורה. הלוואי שנצליח לעשות טוב ולהצדיק במעשינו ובדרכנו את מסירות הנפש של בניכם ובנותיכם.

יהי זכרם של כל הנופלים והנופלות ברוך.

דברים שנשאה אימו של מורן, ליקי, בטקס יום הזכרון 2018

  • פיצוץ…אני חוטף מכה חזקה ונופל.
    אני שוכב על הגב, האוזניים מצלצלות, כאב חד מתפשט לי בכל הראש והגוף.
    מנסה לפתוח עיניים, אבל לא יכול לראות שום דבר.
    ברקע קולות ירי עמומים שחודרים מבעד למסך בלתי נראה….אני מרגיש חוסר אונים.
    ואז יש ידיים שתופסות אותי וגוררות אותי הצידה.
    אני מכיר כבר את המגע ואת האחיזה שלהן.
    יודע שזה מורן לפני שהוא פותח את הפה. בהמשך מגיע הקול, .. הכל יהיה בסדר, אני מוציא אותך מפה תוך שניה.
    כך תאר את מורן, חברו הטוב רן, ברצותו לאפיין את הרעות הבלתי מתפשרת של בני שהמחויבות והחיבור לערכיו עמדו למבחן לא אחת בעת שירותו המבצעי בשייטת 13.
    מורן לא חשב, הוא פשוט עשה ונפל תוך חילוץ לוחמיו תחת אש.
    מבחינתנו זו גבורה, מורן לא חשב שהוא גיבור. מבחינתו זה הסטנדרט.
    בסופו של דבר, הוא נאלץ לשלם על כך בחייו הצעירים, השואפים והמבטיחים.

בקיץ זה, אציין 14 שנים לנפילת בני ואאסוף שנה נוספת למניין שנות השכול שלי ושל משפחתי.
במהלך שנים אלו הייתי בעשרות טכסים ואירועי זיכרון. בהם דמותו של בני שבה ועולה מזוויות שונות והסיפורים הולכים ומצטברים.
בכולם הערכיות שלו, המנהיגות, הרעות והמחויבות מוזכרים שוב ושוב.
ואני אימו, של מורני שנפל, לומדת להכירו, ברבדים עמוקים ורחבים יותר ויותר
דמותו אינה קפואה בדמות אחת, אלא מתעשרת באינספור סיפורים קטנים וגדולים על אופיו והתנהגותו.
בי"ז בתמוז תשס"ד, יולי 2004 נפל בני סרן מורן ורדי, לוחם ומפקד בשייטת 13, בפעילות מבצעית לחיסול תשתית מחבלים בשכם. שניים מלוחמי ציוותו נפצעו , והוא, קם לחילוץ חבריו, נפגע מאש מחבלים ונהרג.
על כך קיבל צל"ש ובו נכתב:
"על מימוש ערכי הדוגמא האישית, הפיקוד, ההקרבה, הדבקות המטרה, המקצועיות ואומץ הלב".
ביום שבו איבדתי את בני, איבדתי את כל מה שידעתי על העולם הזה.
מאז, במסע מתיש, מפרך וכואב מנשוא אני לומדת ללכת מחדש. לומדת מהו העולם, מהו כאב, מהי משפחה, מהי אהבה, מהו חוסר אונים, מהו ייאוש ומה עזה כוחה של התקווה,
מי אני בלי בני בכורי, מה זה להיות אם שכולה? האם לאם שכולה יש תפקיד? האם אזכור את מעללי בני השובב או שמא אתמקד בפועלו הצבאי? האם אהיה חזקה או חלשה? האם אדבר או אחריש? האם אהיה פעילה או אתכנס באבל שלי? האם חינכתי אותו לפי אמונתי והוא זה ששילם בחייו? האם הייתי אמא טובה דייה? האם אעמוד בציפיות החברה מאם שכולה?
לחלק מן השאלות כבר יש לי תשובה שלמה או חלקית ואחרות מסתובבות במוחי ללא מענה….
החלטתי שלהיות אם שכולה זה תפקיד. זה לא רק עניין אישי. הבן שלי לא נהרג בשל עניין אישי ולהיות אם שכולה זה לא עניין אישי. זה תפקיד ויש ממני ציפיות, כך אני מאמינה.
אני גזרתי על עצמי לבחור בחוזק ואיתנות, לבחור בממלכתיות, להיות זמינה לכל המתעניינים במורשתו ולהיות נוכחת בטכסים ואירועים הקשורים בנפילתו.
אני ומשפחתי בוחרים בחיים.
קיבלנו מכה אנושה, אבל אנחנו לא נוותר על הזכות לצחוק מבדיחה, ליהנות מארוחה טובה, להתענג על מוסיקה טובה, להתפעל מיפי הטבע והעולם, להמשיך ללמוד ולהתפתח.
חיינו נחבטו חבטה שאין לה שיעור, אך חיינו לא נגדעו. חייו של מורן נגדעו אך רוחו ומורשתו לא נגדעו ואנחנו בוחרים לחיותה ולהחיותה.
אילו מורן שלי היה עמנו בין החיים, הוא יכול היה לדבר בשם עצמו, והוא בהחלט היה מצטיין בכך.
אך, מכיוון שאיננו עמנו, אני היא השופר שלו. אני נושאת את קולו ומנגישה את רוחו בעולם הזה.
אני מחויבת לצעוד בדרכו, להיות נאמנה ליושרה, לכנות, לאומץ ומחויבות למשימה.
גם עכשיו, כשאני עומדת כאן הערב, אני עושה זאת בשם בני. אילו היה כאן היה לו מה לומר על מצבה המדאיג של ההנהגה שלנו, על החלשות של ערכים חברתיים לטובת אינטרסים אישיים,
ועם זאת הוא היה מצביע על הנוער המקסים שגדל כאן ומוחא כפיים בסיפוק על עשייתם במוסדות החינוך ובחינוך הלא פורמלי.
הוא היה שם לב לאין סוף ארגוני התנדבות, שיש בארץ הזו למען פרטים וקהילות חלשות יותר.
הוא היה מתפעל מהתרחבות מפעל המכינות הקדם צבאיות, שהיה אחד מחניכיה בתחילת התהוותן,
הוא היה בוחר בעשייה אופטימית לקידום העניין החברתי שתמיד היה בראש מעייניו.
ואני, אימו, מחזקת אותו ומזכירה לנו בשמו….. בואו לא נוותר…. בואו ננהג על פי אמות מוסר גבוהות, כפי שמורן בחר לחיות.
בואו נזכור שזו בחירה אישית ואזרחית של כל אחד מאתנו.
זהו הדבר החשוב שהיה למורן להשמיע הערב הזה. אני רק נושאת קולו.

סרטון על מורן מתוך טקס "שירים בכיכר"

מיקי שטיינר (בימאי הסרטון): "לפני יותר מעשור כשעברנו לגור בבנימינה והגעתי לראשונה לאכול פיצה ב"מפגש מורן", לא הבנתי למה נותנים למקום אחד 2 שמות. גם "מפגש מורן" וגם "פרימה". ואז כשנכנסתי פנימה ראיתי על הקיר תמונה גדולה של איש צעיר ויפה תואר ואז הבנתי… כשהתחלתי להתעניין במושבה גיליתי שמורן ז"ל היה אישיות חד פעמית מיוחדת ומעוררת השראה.
מספר שנים מועט לאחר מכן התחלתי לביים ולערוך את סרטוני הנופלים לטקסי "שירים בכיכר", אירוע יום הזכרון המרכזי בכיכר רבין שמשודר גם בטלוויזיה.
היה בי צורך פנימי כזה לספר את הסיפור של מורן ורדי ז"ל. במשך כמה שנים זה לא הסתייע והשנה התרגשתי לגלות שבקשתי נענתה. לפני כחודש מצאתי את עצמי פוגש לראשונה פנים מול פנים את משפחת ורדי המדהימה ויחד יצרנו סרטון קצר על מי ומה שהיה מורן ורדי ז"ל.
הסרטון הוקרן בכיכר רבין מול מעל מאה אלף איש וכמות גדולה יותר ראתה אותו בערוץ השני בטלוויזיה. עכשיו יותר אנשים מכירים את המורשת של מורן ז"ל.
תודה גדולה למשפחת ורדי על שפתחו את ביתם ואת ליבם לצוות הצילום ולי, אלו היו רגעים שלא אשכח."