איך מתחילים לכתוב זכרונות על אירועים מלפני 20 שנה ולהאמין שבאמת עברו 20 שנה.
כל זאת בזמן שהמציאות היומיומית שלנו היא מציאות על סטרואידים, שכל יום לא דומה לזה שלפניו ובטח לא ליום שלאחריו.
אנחנו נמצאים בזמנים מטורפים, מנסים לזכור את העבר, שורדים את ההווה וחוששים לעתיד.
איך מתארים 20 שנה, בכמה דק', איך אפשר לזכור אדם אחרי 20 שנה, שהמוח מתמלא בכל כך הרבה אירועים וזיכרונות והכל מתערבל למעיין מציאות זיכרון הזויה כזו.
מורן נתן את חייו לפני 20 שנה עבור כולנו, ועל כן אנחנו מחויבים לעמוד כאן ולהנציח אותו.
כמוהו עוד רבים וטובים במשך השנים ועדיין למרות כל ההקרבה הזו, העמידה שלנו כאן היום, אינה עובדה מוגמרת.
איך מדברים עליך מורן כזיכרון ישן וכסמל כמודל לרוח לחימה, הקרבה ודוגמא אישית, כאשר חיילנו, נלחמים כעת בחזיתות ויש כל כך הרבה ממך.
איך מתארים אדם, חבר שנפל בקרב, כאשר 120 מאחינו ואחיותנו נמצאים שבויים במנהרות ועדיין אין משהו להיאחז בו באופק.
מורן אני רוצה לדבר איתך, לזכור אותך, על מי שאתה, על מי שהיית עבורי ועבור כולם. על החבר שהיית, על רגעי הצחוק שלנו ביחד, על הטיול המשותף בחו"ל, על השנים ביחד באותו החדר ביחידה, על השמפו שהיית נוהג לקחת לי ועל איך לא הפסקת לצחוק באותו לילה בזבבדה. אך הדמעות יבשות והזכרון מעורפל.
אז אחרי לא מעט לבטים החלטתי לכתוב לך מעין שיר, בלדה, אולי אפילו קינה. משהו שישקף קצת את מערבולת התחושות והזכרונות של אז והיום.
החלטתי לקרא לזה….
"אמא אדמה ובן אדם…."
18 שניות
כשאנשים שואלים אותי מי הוא ואיך הוא היה? אני רוצה לספר להם סיפור או אולי אגדה.
על ילד נער גבר מושלם שאהב את החיים ורצה לטרוף את העולם
הוא היה כמו בסיפורים על אותם יפי הבלורית והתואר
נער חסון עם עיניים חודרות שאהב לבלות ואפילו קצת לשתות
שעמד זקוף מול כל אתגר ולא חשש מכלום ושום דבר.
שהלך לצבא ליחידה הכי טובה, לתת מעצמו,
עבור המדינה.
זו לא הייתה עוד משימה, הגבר הפך ללוחם, ממש מכונת מלחמה.
אבל גם הוא החזק ואיתן, רצה את מה שרוצים כולם.
רצה לטייל, לכבוש את העולם, לאהוב לגדול, ללמוד ולטעום מהכל.
חשב על משפחה וילדים, זמן עם ההורים, חוויות חדשות עם החברים.
רצה לרכב בשבילים, לרוץ בהרים, לגלוש על הגלים. ראה עתיד, חיבק את ההווה, העבר בשבילו היה החלק הכי יפה.
אותו אדם, אהב את הארץ, חיבק את העם, האמין ביופי של הים, בריח האדמה, בציוץ הציפורים, את הכל הוא אהב באָרץ הדבש והחלב.
אך האָרץ כמו כפוית טובה כרתה ברית עם האל שאת הטובים ביותר היא רוצה
ואותה אמא אדמה רצתה אותו לחיקה, את בן האדם הבן שלה. והחיבוק חזק ומושך למטה, אל תהום השאול בו העם רב בין ימין ושמאל
מקום בו המנהיגים לא רואים בני אדם כמותו. מקום בו האהבה, ההוגנות והמסירות הם שם גנאי, מקום בו לא לוקחים אחריות בשום תנאי.
ובן אדם שאל את עצמו, האם הגעתי למקום המובטח, האם חשובים החיים או איפה שאברהם הלך?
האם נגמרו הערכים ולמה ואיך יש כאן כל כך הרבה אחים?
והתשובה כמו נאחזה בקרנות המזבח, יש אור אחרי החשיכה ועל אף השנים ולמרות התקופה, אנחנו מוכנים לשלם לך את היקר מכל, לך אמא
אדמה.
כך אז וגם היום, עלינו להמשיך להיאחז בחלום. להנציח, לזכור ולהעביר את המקל מדור לדור.
בתקווה שאמא אדמה תרווה את צמאונה והטובים ישארו כאן על פני האדמה.
עכשיו שיבשה הדמעה, נגיד לּך רק תודה על מי שהיית ומי שאתה, בן אדם שהלך כאן בצחוק ושמחה, פעם לפני 20 שנה.
אמא אדמה ובן האדם
לנצח אחי אזכור אותך תמיד וניפגש בסוף אתה יודע.
אוהב וזוכר