• פיצוץ…אני חוטף מכה חזקה ונופל.
  אני שוכב על הגב, האוזניים מצלצלות, כאב חד מתפשט לי בכל הראש והגוף.
  מנסה לפתוח עיניים, אבל לא יכול לראות שום דבר.
  ברקע קולות ירי עמומים שחודרים מבעד למסך בלתי נראה….אני מרגיש חוסר אונים.
  ואז יש ידיים שתופסות אותי וגוררות אותי הצידה.
  אני מכיר כבר את המגע ואת האחיזה שלהן.
  יודע שזה מורן לפני שהוא פותח את הפה. בהמשך מגיע הקול, .. הכל יהיה בסדר, אני מוציא אותך מפה תוך שניה.
  כך תאר את מורן, חברו הטוב רן, ברצותו לאפיין את הרעות הבלתי מתפשרת של בני שהמחויבות והחיבור לערכיו עמדו למבחן לא אחת בעת שירותו המבצעי בשייטת 13.
  מורן לא חשב, הוא פשוט עשה ונפל תוך חילוץ לוחמיו תחת אש.
  מבחינתנו זו גבורה, מורן לא חשב שהוא גיבור. מבחינתו זה הסטנדרט.
  בסופו של דבר, הוא נאלץ לשלם על כך בחייו הצעירים, השואפים והמבטיחים.

בקיץ זה, אציין 14 שנים לנפילת בני ואאסוף שנה נוספת למניין שנות השכול שלי ושל משפחתי.
במהלך שנים אלו הייתי בעשרות טכסים ואירועי זיכרון. בהם דמותו של בני שבה ועולה מזוויות שונות והסיפורים הולכים ומצטברים.
בכולם הערכיות שלו, המנהיגות, הרעות והמחויבות מוזכרים שוב ושוב.
ואני אימו, של מורני שנפל, לומדת להכירו, ברבדים עמוקים ורחבים יותר ויותר
דמותו אינה קפואה בדמות אחת, אלא מתעשרת באינספור סיפורים קטנים וגדולים על אופיו והתנהגותו.
בי"ז בתמוז תשס"ד, יולי 2004 נפל בני סרן מורן ורדי, לוחם ומפקד בשייטת 13, בפעילות מבצעית לחיסול תשתית מחבלים בשכם. שניים מלוחמי ציוותו נפצעו , והוא, קם לחילוץ חבריו, נפגע מאש מחבלים ונהרג.
על כך קיבל צל"ש ובו נכתב:
"על מימוש ערכי הדוגמא האישית, הפיקוד, ההקרבה, הדבקות המטרה, המקצועיות ואומץ הלב".
ביום שבו איבדתי את בני, איבדתי את כל מה שידעתי על העולם הזה.
מאז, במסע מתיש, מפרך וכואב מנשוא אני לומדת ללכת מחדש. לומדת מהו העולם, מהו כאב, מהי משפחה, מהי אהבה, מהו חוסר אונים, מהו ייאוש ומה עזה כוחה של התקווה,
מי אני בלי בני בכורי, מה זה להיות אם שכולה? האם לאם שכולה יש תפקיד? האם אזכור את מעללי בני השובב או שמא אתמקד בפועלו הצבאי? האם אהיה חזקה או חלשה? האם אדבר או אחריש? האם אהיה פעילה או אתכנס באבל שלי? האם חינכתי אותו לפי אמונתי והוא זה ששילם בחייו? האם הייתי אמא טובה דייה? האם אעמוד בציפיות החברה מאם שכולה?
לחלק מן השאלות כבר יש לי תשובה שלמה או חלקית ואחרות מסתובבות במוחי ללא מענה….
החלטתי שלהיות אם שכולה זה תפקיד. זה לא רק עניין אישי. הבן שלי לא נהרג בשל עניין אישי ולהיות אם שכולה זה לא עניין אישי. זה תפקיד ויש ממני ציפיות, כך אני מאמינה.
אני גזרתי על עצמי לבחור בחוזק ואיתנות, לבחור בממלכתיות, להיות זמינה לכל המתעניינים במורשתו ולהיות נוכחת בטכסים ואירועים הקשורים בנפילתו.
אני ומשפחתי בוחרים בחיים.
קיבלנו מכה אנושה, אבל אנחנו לא נוותר על הזכות לצחוק מבדיחה, ליהנות מארוחה טובה, להתענג על מוסיקה טובה, להתפעל מיפי הטבע והעולם, להמשיך ללמוד ולהתפתח.
חיינו נחבטו חבטה שאין לה שיעור, אך חיינו לא נגדעו. חייו של מורן נגדעו אך רוחו ומורשתו לא נגדעו ואנחנו בוחרים לחיותה ולהחיותה.
אילו מורן שלי היה עמנו בין החיים, הוא יכול היה לדבר בשם עצמו, והוא בהחלט היה מצטיין בכך.
אך, מכיוון שאיננו עמנו, אני היא השופר שלו. אני נושאת את קולו ומנגישה את רוחו בעולם הזה.
אני מחויבת לצעוד בדרכו, להיות נאמנה ליושרה, לכנות, לאומץ ומחויבות למשימה.
גם עכשיו, כשאני עומדת כאן הערב, אני עושה זאת בשם בני. אילו היה כאן היה לו מה לומר על מצבה המדאיג של ההנהגה שלנו, על החלשות של ערכים חברתיים לטובת אינטרסים אישיים,
ועם זאת הוא היה מצביע על הנוער המקסים שגדל כאן ומוחא כפיים בסיפוק על עשייתם במוסדות החינוך ובחינוך הלא פורמלי.
הוא היה שם לב לאין סוף ארגוני התנדבות, שיש בארץ הזו למען פרטים וקהילות חלשות יותר.
הוא היה מתפעל מהתרחבות מפעל המכינות הקדם צבאיות, שהיה אחד מחניכיה בתחילת התהוותן,
הוא היה בוחר בעשייה אופטימית לקידום העניין החברתי שתמיד היה בראש מעייניו.
ואני, אימו, מחזקת אותו ומזכירה לנו בשמו….. בואו לא נוותר…. בואו ננהג על פי אמות מוסר גבוהות, כפי שמורן בחר לחיות.
בואו נזכור שזו בחירה אישית ואזרחית של כל אחד מאתנו.
זהו הדבר החשוב שהיה למורן להשמיע הערב הזה. אני רק נושאת קולו.