שלום שמי מ.ה. נשוי לב. ואבא לילד שובב עם עוד בן בדרך מזה 15 שנה משרת במערכת הביטחון 9 מתוכם כלוחם ופרמדיק בימ"מ

לפני מספר שבועות פנה אליי אבי אלטון אביו של דרור אלטון לדבר על הקרב בצומת שער הנגב בשבעה באוקטובר באזכרה של קצין השייטת מורן ורדי.

בשביעי לאוקטובר מוקדם בבוקר באזור העיר שדרות וצומת שער הנגב  כוח של 4 לוחמים ומפקדים של היחידה בהם דרור אלטון מושאל שלמה בר סיוון ואני במהלך נסיון חילוץ של לוחם פצוע מכוח אחר של היחידה מוצאים  את עצמנו נלחמים בנחיתות מספרית… למעשה עד המוות מול כוח מחבלים מאוד גדול שכיתר את הכוח שלנו מ3 כיוונים שונים דרור לפני שנהרג מנטרל בידיים תחת אש כבדה גם מטען רב עוצמה שהונח בציר תנועה של הכוח וכוח של סיירת מטכל ומאפשר מעבר בטוח של הכוחות ולמעשה מציל את חייהם של לוחמים משתי היחידות זה אחד מסיפורי הקרב של דרור מתוך מספר גדול של קרבות בהם נלחם בשנים בהם שירת בימ"מ ועליהם עוד יסופרו .

לא אכנס לפירוט לא כי אני לא רוצה

 ולא כי הסיפור של הקרב הוא לא חשוב פשוט בהתחלה שהתבקשתי על ידי אבי לדבר בטקס קצת חששתי כי לא רציתי שסיפורו של אחד יבוא על חשבון האחר אבל בכל זאת התחלתי לחקור ולעיין בסיפורו של מורן .

הכרתי באופן כללי את הסיפור ושמעתי גם מור"ק של חברו עופר שהגיע לימ"מ לפני מספר שנים לספר לנו על הקרב.

חיפשתי סרטונים באינטרנט אולי למצוא קצת השראה..בחיפושים שלי מצאתי סרטון בו מורן מדבר על ניר קריצמן ז"ל

אז צריך להגיד …יש קונסנזוס לא רשמי בקרב לוחמי הימ"מ  שלוחמי השייטת ולוחמי הימ"מ שותפים לאותה די אן איי …חוץ מהמים כמובן

אז שצפיתי בסרטון של מורן מיד ראיתי קו ישיר בין גיבורי השייטת ניר קריצמן מורן ורדי לבין דרור אלטון מושאל שלמה ובר סיוון

זה היה קו כל כך ברור בין הלוחמים שחיו חיים משמעותיים שלא הסתפקו בדיבורים אלה במעשים אנשי אחריות ומצפון.

באווירה הנוכחית במדינת ישראל קל נורא ליפול לציניות ולהרגיש בתהום עמוק שממשיך להתדרדר

מושגים כמו חטופים,פוליטיקה,שמאל,ימין,ישובי העוטף,מפוני הצפון מושגים שכואבים ללבו של כל אזרח בישראל

 אבל אחרי שחיברתי את הקו הזה מיד הבנתי שאנשים כמו מורן ודרור הם עמוד האש לפני המחנה

מובילים אותנו כאומה.נותנים לנו קריאת כיוון שאנחנו נאבדים ומראים שיש אנשי אור שלוקחים אחריות .

 בחייהם מגנים בגופם ובמותם מראים לנו מהי הקרבה,גבורה ואומץ לב למען האחר ומראים שמספר קטן של אנשים מיוחדים יכולים לעשות הבדל וזה למה אני מלא תקווה

 כי יש כאלה בדור העתיד שיגדלו על הסיפור של מורן ודרור ובדור הנוכחי יש עדיין את אחיהם לקרב שנותרו שממשיכים בדרכם .

משפחת אלטון וורדי היקרים חשוב שתדעו שיש דור שיגדלו על סיפורי הקרב וסיפור חייהם של בנכם בתקווה שבדצמבר אשתי תלד ויהיו לי 2 בנים ..לשתיהם אספר מי היו דרור ומורן ..

תודה רבה

איך מתחילים לכתוב זכרונות על אירועים מלפני 20 שנה ולהאמין שבאמת עברו 20 שנה.

כל זאת בזמן שהמציאות היומיומית שלנו היא מציאות על סטרואידים, שכל יום לא דומה לזה שלפניו ובטח לא ליום שלאחריו.

אנחנו נמצאים בזמנים מטורפים, מנסים לזכור את העבר, שורדים את ההווה וחוששים לעתיד.

איך מתארים 20 שנה, בכמה דק', איך אפשר לזכור אדם אחרי 20 שנה, שהמוח מתמלא בכל כך הרבה אירועים וזיכרונות והכל מתערבל למעיין מציאות זיכרון הזויה כזו.

מורן נתן את חייו לפני 20 שנה עבור כולנו, ועל כן אנחנו מחויבים לעמוד כאן ולהנציח אותו.

כמוהו עוד רבים וטובים במשך השנים ועדיין למרות כל ההקרבה הזו, העמידה שלנו כאן היום, אינה עובדה מוגמרת.

איך מדברים עליך מורן כזיכרון ישן וכסמל כמודל לרוח לחימה, הקרבה ודוגמא אישית, כאשר חיילנו, נלחמים כעת בחזיתות ויש כל כך הרבה ממך.

איך מתארים אדם, חבר שנפל בקרב, כאשר 120 מאחינו ואחיותנו נמצאים שבויים במנהרות ועדיין אין משהו להיאחז בו באופק.

מורן אני רוצה לדבר איתך, לזכור אותך, על מי שאתה, על מי שהיית עבורי ועבור כולם. על החבר שהיית, על רגעי הצחוק שלנו ביחד, על הטיול המשותף בחו"ל, על השנים ביחד באותו החדר ביחידה, על השמפו שהיית נוהג לקחת לי ועל איך לא הפסקת לצחוק באותו לילה בזבבדה. אך הדמעות יבשות והזכרון מעורפל.

אז אחרי לא מעט לבטים החלטתי לכתוב לך מעין שיר, בלדה, אולי אפילו קינה. משהו שישקף קצת את מערבולת התחושות והזכרונות של אז והיום.

החלטתי לקרא לזה….

                "אמא אדמה ובן אדם…."

18 שניות

כשאנשים שואלים אותי מי הוא ואיך הוא היה? אני רוצה לספר להם סיפור או אולי אגדה.

על ילד נער גבר מושלם שאהב את החיים ורצה לטרוף את העולם

הוא היה כמו בסיפורים על אותם יפי הבלורית והתואר

נער חסון עם עיניים חודרות שאהב לבלות ואפילו קצת לשתות

שעמד זקוף מול כל אתגר ולא חשש מכלום ושום דבר.

שהלך לצבא ליחידה הכי טובה, לתת מעצמו,

עבור המדינה.

זו לא הייתה עוד משימה, הגבר הפך ללוחם, ממש מכונת מלחמה.

אבל גם הוא החזק ואיתן, רצה את מה שרוצים כולם.

רצה לטייל, לכבוש את העולם, לאהוב לגדול, ללמוד ולטעום מהכל.

חשב על משפחה וילדים, זמן עם ההורים, חוויות חדשות עם החברים.

רצה לרכב בשבילים, לרוץ בהרים, לגלוש על הגלים. ראה עתיד, חיבק את ההווה, העבר בשבילו היה החלק הכי יפה.

אותו אדם, אהב את הארץ, חיבק את העם, האמין ביופי של הים, בריח האדמה, בציוץ הציפורים, את הכל הוא אהב באָרץ הדבש והחלב.

אך האָרץ כמו כפוית טובה כרתה ברית עם האל שאת הטובים ביותר היא רוצה

ואותה אמא אדמה רצתה אותו לחיקה, את בן האדם הבן שלה. והחיבוק חזק ומושך למטה, אל תהום השאול בו העם רב בין ימין ושמאל

מקום בו המנהיגים לא רואים בני אדם כמותו. מקום בו האהבה, ההוגנות והמסירות הם שם גנאי, מקום בו לא לוקחים אחריות בשום תנאי.

ובן אדם שאל את עצמו, האם הגעתי למקום המובטח, האם חשובים החיים או איפה שאברהם הלך?

האם נגמרו הערכים ולמה ואיך יש כאן כל כך הרבה אחים?

והתשובה כמו נאחזה בקרנות המזבח, יש אור אחרי החשיכה ועל אף השנים ולמרות התקופה, אנחנו מוכנים לשלם לך את היקר מכל, לך אמא

אדמה.

כך אז וגם היום, עלינו להמשיך להיאחז בחלום. להנציח, לזכור ולהעביר את המקל מדור לדור.

בתקווה שאמא אדמה תרווה את צמאונה והטובים ישארו כאן על פני האדמה.

עכשיו שיבשה הדמעה, נגיד לּך רק תודה על מי שהיית ומי שאתה, בן אדם שהלך כאן בצחוק ושמחה, פעם לפני 20 שנה.

אמא אדמה ובן האדם

לנצח אחי אזכור אותך תמיד וניפגש בסוף אתה יודע.

אוהב וזוכר

משפחות יקרות, נציגי כוחות הביטחון, ראשי המועצות, מכובדי כולם

אין בפי מילות נחמה. אין מזור לנפש הפצועה ואין מה שימלא את הבור שנפער בקרבכם. אני בא לכאן בצניעות, בהבנה שלעולם לא אבין ובעיקר בהכרת תודה עצומה – בשמי, בשם ממשלת ישראל ואני מניח שגם בשם אזרחי ישראל כולם.

אתם בני המשפחות השכולות איבדתם את היקר מכל למען עצמאותנו וחירותנו בארץ הזו, ואנו אסירי תודה, מלאי הערכה כלפיכם.

אני כאן כשר בממשלת ישראל, אבל גם כמי שאיבד חברים במלחמה הבלתי נגמרת על חיינו כאן. בין השאר איבדתי חבר, בן המקום, סרן מורן ורדי ז"ל, בנם של ליאורה ודובי היקרים, אח לרועי ולתומי המקסימים.

אני כאן לראשונה כשר, אבל הפעם הראשונה בה הייתי כאן היתה לפני כמעט 17 שנים בהלווייתו של מורן, שנהרג ביז בתמוז תשסד, 6 ביולי 2004.

נשענתי על הקיר כאן בצד והקשבתי להספדים. כל המילים שנאמרו נראו לי קטנות ליד הגודל של מורן. גודלו הפיסי, אבל בעיקר גודלה של נפשו, של הלב העצום שלו. המילים שניסו לתאר את מורן נדמו בעיני רזות לעומת כל מה ומי שהיה מורן. דווקא משום שמורן לא היה מהדברנים, אלא מהעושים, היה קשה להקיף את מלוא עשייתו, נפשו, תכונותיו ודרכו במילים.

היה רגע כואב במיוחד, כאשר לימור, חברתו של מורן באותם ימים נשאה הספד. מורן נהרג שלושה שבועות לאחר שנולדה בתי הבכורה יובל. ההלוויה של מורן היתה כנראה הפעם הראשונה בה יצאנו עם יובל הקטנה מהבית. עמדנו אשתי ואני ליד הגדר עם יובל הקטנה מעורסלת בזרועותינו. לימור סיפרה על התוכניות שלהם להינשא ועל השם שכבר סיכמו ביניהם שיעניקו לילדה הראשונה שתיוולד להם. ואז היא אמרה את השם יובל ואני אשתי התכווצנו במקום וחיבקנו חזק את יובל שלנו.

מאז, ומבלי שדמיינו לעצמנו מראש כשבחרנו את השם, יובל הפכה להיות גם זיכרון למורן. מאז נולדה גם לטומי אחותו הקטנה של מורן בת. וגם היא קרויה יובל.

למורן לא נולדה בת, מורן כבר לא יקים משפחה. לסיפוריהם של כל חללי צה"ל ופעולות האיבה מתלווה תחושה איומה של החמצה. האחד לא הספיק להפוך לאבא, האחרת לא הספיקה ללמוד, כל כך הרבה דברים הם לא הספיקו לומר ולעשות. כל כך הרבה חלומות נקברו עימם. ואתם, בני ובנות המשפחות השכולות כמה עוד הייתם רוצים להספיק להגיד להם משהו, לעשות איתם עוד דבר. כמה הייתם מבקשים עוד חיבוק אחד. אמש שמעתי אב שכול מתחנן ממש: "לו רק היתה לי עוד דקה עם הבן שלי. עוד דקה אחת".

כל מי שעומד כאן היום מרגיש כאב, מתגעגע למישהו, נזכר ברגע מיוחד שכבר לא יחזור, ואין מרפא.

אבל משפחות יקרות, כל שאני יכול לומר לכם הוא כל שאני אומר לדובי ולליאורה היקרים – הזיכרון נוכח והמורשת ממשיכה. המשורר חיים גורי הספיד את חברו שנהרג סרן נמרוד לויטה במילים: "המתים אינם עוברים מן העולם. הם ממשיכים לחיות". משהו בהם ממשיך לחיות בתוך כולנו. גם לכן אנחנו כאן היום. החללים הותירו אחריהם עקבות בעולם, עקבות שנותרו גם אחרי לכתם. עם ישראל ומדינת ישראל לא שוכחים את ההולכים ואת החוב העצום כלפיהם וכלפיכם.

כאן גם המקום להזכיר את החוב כלפי השבויים והנעדרים שטרם שבו ואת המחויבות העמוקה כלפי נכי צה"ל בגוף ובנפש ופצועי פעולות האיבה.

במאבק על חיינו כאן בארץ האהובה שלנו, איבדנו רבים מבניה ובנותיה של ישראל, ובזכותם אנחנו כאן. בטקס אמש בבית יד לבנים בירושלים אמר אב שכול שהוא רק מבקש שכולנו נעשה טוב. כמה פשוט וכמה קשה. והאחריות שלנו, של הממשלה ושל מדינת ישראל היא לעשות טוב. להוסיף טוב. אולי כך נהיה ראויים לעובדה שעבור חיינו כאן רבים כל כך שילמו בחייהם.

אתן, משפחות יקרות זוכרות כל השנה, כל הזמן ובכל מקום. יקיריכם באים בימים ובלילות, בחגים ובסתם ימי שיגרה. אבל ביום הזה, העם כולו מבקש לזכור אתכם. מבקש לחבק, לחזק ולהגיד תודה.

והלוואי שנצליח להיות ראויים לנופלים, שנהיה ראויים לכם, אתם שמתעקשים להמשיך בחיים. הבוקר קראתי את דבריו של הספור דוד גרוסמן, אב שכול בעצמו. הוא כתב על משפחות שכולות שהן חיות בגבורה. אתן משפחות יקרות – בוחרות לחיות בגבורה. הלוואי שנצליח לעשות טוב ולהצדיק במעשינו ובדרכנו את מסירות הנפש של בניכם ובנותיכם.

יהי זכרם של כל הנופלים והנופלות ברוך.

• פיצוץ…אני חוטף מכה חזקה ונופל.
  אני שוכב על הגב, האוזניים מצלצלות, כאב חד מתפשט לי בכל הראש והגוף.
  מנסה לפתוח עיניים, אבל לא יכול לראות שום דבר.
  ברקע קולות ירי עמומים שחודרים מבעד למסך בלתי נראה….אני מרגיש חוסר אונים.
  ואז יש ידיים שתופסות אותי וגוררות אותי הצידה.
  אני מכיר כבר את המגע ואת האחיזה שלהן.
  יודע שזה מורן לפני שהוא פותח את הפה. בהמשך מגיע הקול, .. הכל יהיה בסדר, אני מוציא אותך מפה תוך שניה.
  כך תאר את מורן, חברו הטוב רן, ברצותו לאפיין את הרעות הבלתי מתפשרת של בני שהמחויבות והחיבור לערכיו עמדו למבחן לא אחת בעת שירותו המבצעי בשייטת 13.
  מורן לא חשב, הוא פשוט עשה ונפל תוך חילוץ לוחמיו תחת אש.
  מבחינתנו זו גבורה, מורן לא חשב שהוא גיבור. מבחינתו זה הסטנדרט.
  בסופו של דבר, הוא נאלץ לשלם על כך בחייו הצעירים, השואפים והמבטיחים.

בקיץ זה, אציין 14 שנים לנפילת בני ואאסוף שנה נוספת למניין שנות השכול שלי ושל משפחתי.
במהלך שנים אלו הייתי בעשרות טכסים ואירועי זיכרון. בהם דמותו של בני שבה ועולה מזוויות שונות והסיפורים הולכים ומצטברים.
בכולם הערכיות שלו, המנהיגות, הרעות והמחויבות מוזכרים שוב ושוב.
ואני אימו, של מורני שנפל, לומדת להכירו, ברבדים עמוקים ורחבים יותר ויותר
דמותו אינה קפואה בדמות אחת, אלא מתעשרת באינספור סיפורים קטנים וגדולים על אופיו והתנהגותו.
בי"ז בתמוז תשס"ד, יולי 2004 נפל בני סרן מורן ורדי, לוחם ומפקד בשייטת 13, בפעילות מבצעית לחיסול תשתית מחבלים בשכם. שניים מלוחמי ציוותו נפצעו , והוא, קם לחילוץ חבריו, נפגע מאש מחבלים ונהרג.
על כך קיבל צל"ש ובו נכתב:
"על מימוש ערכי הדוגמא האישית, הפיקוד, ההקרבה, הדבקות המטרה, המקצועיות ואומץ הלב".
ביום שבו איבדתי את בני, איבדתי את כל מה שידעתי על העולם הזה.
מאז, במסע מתיש, מפרך וכואב מנשוא אני לומדת ללכת מחדש. לומדת מהו העולם, מהו כאב, מהי משפחה, מהי אהבה, מהו חוסר אונים, מהו ייאוש ומה עזה כוחה של התקווה,
מי אני בלי בני בכורי, מה זה להיות אם שכולה? האם לאם שכולה יש תפקיד? האם אזכור את מעללי בני השובב או שמא אתמקד בפועלו הצבאי? האם אהיה חזקה או חלשה? האם אדבר או אחריש? האם אהיה פעילה או אתכנס באבל שלי? האם חינכתי אותו לפי אמונתי והוא זה ששילם בחייו? האם הייתי אמא טובה דייה? האם אעמוד בציפיות החברה מאם שכולה?
לחלק מן השאלות כבר יש לי תשובה שלמה או חלקית ואחרות מסתובבות במוחי ללא מענה….
החלטתי שלהיות אם שכולה זה תפקיד. זה לא רק עניין אישי. הבן שלי לא נהרג בשל עניין אישי ולהיות אם שכולה זה לא עניין אישי. זה תפקיד ויש ממני ציפיות, כך אני מאמינה.
אני גזרתי על עצמי לבחור בחוזק ואיתנות, לבחור בממלכתיות, להיות זמינה לכל המתעניינים במורשתו ולהיות נוכחת בטכסים ואירועים הקשורים בנפילתו.
אני ומשפחתי בוחרים בחיים.
קיבלנו מכה אנושה, אבל אנחנו לא נוותר על הזכות לצחוק מבדיחה, ליהנות מארוחה טובה, להתענג על מוסיקה טובה, להתפעל מיפי הטבע והעולם, להמשיך ללמוד ולהתפתח.
חיינו נחבטו חבטה שאין לה שיעור, אך חיינו לא נגדעו. חייו של מורן נגדעו אך רוחו ומורשתו לא נגדעו ואנחנו בוחרים לחיותה ולהחיותה.
אילו מורן שלי היה עמנו בין החיים, הוא יכול היה לדבר בשם עצמו, והוא בהחלט היה מצטיין בכך.
אך, מכיוון שאיננו עמנו, אני היא השופר שלו. אני נושאת את קולו ומנגישה את רוחו בעולם הזה.
אני מחויבת לצעוד בדרכו, להיות נאמנה ליושרה, לכנות, לאומץ ומחויבות למשימה.
גם עכשיו, כשאני עומדת כאן הערב, אני עושה זאת בשם בני. אילו היה כאן היה לו מה לומר על מצבה המדאיג של ההנהגה שלנו, על החלשות של ערכים חברתיים לטובת אינטרסים אישיים,
ועם זאת הוא היה מצביע על הנוער המקסים שגדל כאן ומוחא כפיים בסיפוק על עשייתם במוסדות החינוך ובחינוך הלא פורמלי.
הוא היה שם לב לאין סוף ארגוני התנדבות, שיש בארץ הזו למען פרטים וקהילות חלשות יותר.
הוא היה מתפעל מהתרחבות מפעל המכינות הקדם צבאיות, שהיה אחד מחניכיה בתחילת התהוותן,
הוא היה בוחר בעשייה אופטימית לקידום העניין החברתי שתמיד היה בראש מעייניו.
ואני, אימו, מחזקת אותו ומזכירה לנו בשמו….. בואו לא נוותר…. בואו ננהג על פי אמות מוסר גבוהות, כפי שמורן בחר לחיות.
בואו נזכור שזו בחירה אישית ואזרחית של כל אחד מאתנו.
זהו הדבר החשוב שהיה למורן להשמיע הערב הזה. אני רק נושאת קולו.

"שניים": סרטון הפרידה של לוחם השייטת מחברו הטוב ביותר

חילי מספר על מורן ז"ל

האיש שבא לתת יד

מיקי שטיינר (בימאי הסרטון): "לפני יותר מעשור כשעברנו לגור בבנימינה והגעתי לראשונה לאכול פיצה ב"מפגש מורן", לא הבנתי למה נותנים למקום אחד 2 שמות. גם "מפגש מורן" וגם "פרימה". ואז כשנכנסתי פנימה ראיתי על הקיר תמונה גדולה של איש צעיר ויפה תואר ואז הבנתי… כשהתחלתי להתעניין במושבה גיליתי שמורן ז"ל היה אישיות חד פעמית מיוחדת ומעוררת השראה.
מספר שנים מועט לאחר מכן התחלתי לביים ולערוך את סרטוני הנופלים לטקסי "שירים בכיכר", אירוע יום הזכרון המרכזי בכיכר רבין שמשודר גם בטלוויזיה.
היה בי צורך פנימי כזה לספר את הסיפור של מורן ורדי ז"ל. במשך כמה שנים זה לא הסתייע והשנה התרגשתי לגלות שבקשתי נענתה. לפני כחודש מצאתי את עצמי פוגש לראשונה פנים מול פנים את משפחת ורדי המדהימה ויחד יצרנו סרטון קצר על מי ומה שהיה מורן ורדי ז"ל.
הסרטון הוקרן בכיכר רבין מול מעל מאה אלף איש וכמות גדולה יותר ראתה אותו בערוץ השני בטלוויזיה. עכשיו יותר אנשים מכירים את המורשת של מורן ז"ל.
תודה גדולה למשפחת ורדי על שפתחו את ביתם ואת ליבם לצוות הצילום ולי, אלו היו רגעים שלא אשכח."

להורדה לחצו כאן

"כפר גן עדן" – מילים לחן וביצוע: רועי ורדי