מורן, לפני כשבועיים, פנתה אלי ליאורה אימך וביקשה שאשא דברים לזכרך ביום השנה ה-8 לנפילתך בקרב. גאווה ואחריות גדולה.
הקשר ביננו, למסתכל מהצד, לא היה שיגרתי. הימים הם ימי לחימה. אתה לוחם ותיק ואני, קמ"ן יחידה מבוגר ממך ב-15 שנה ובכל זאת נקשרנו. משהו באישיות שלך מיד משך אותי. הרשמת אותי. זה התחיל בשיחות בין לבין, בעיקר אחרי שהקשבתי לך בתחקירים ודי מהר היה ברור לנו שהמפגשים בננו מובילים לאנשהוא. שוחחנו, התלבטנו, צחקנו. נגעת בי. אני נותן לך להוביל את הקשר. כי כשאתה מוביל אתה פורץ קדימה, ואני לא רציתי לבלום אותך בהסברים, הרגשתי שאתה תוכל להזיז את הקירות שאחרים נעצרים בהם. אתה חותר לדעת, שואל, מגלה עניין בדברים שהם הרבה מעבר לכאן ועכשיו. עיסוק מהותי בסוגיות ביטחון. רוצה להבין למה ! אדם מעשי. ואתה עדיין לוחם בצוות. צוות בלחימה שנוצר ביננו קשר מיוחד, אחרי נפילתו של ניר ז"ל.
חלפה שנה וכל אחד מאיתנו המשיך לדרכנו. מפגשים באקראי, פעם ביחידה ופעם באירועים אחרים. תמיד נעצרים ומדברים. ואתה צומח ומתפתח. סקרן, רציני, תמיד מאיר פנים. ואני שמח לפגוש אותך. פוגש אותך עם כתפיות ואתה בבה"ד 1, צמוד לחזונך, מסתכל הרבה קדימה, הרבה הרבה מעבר לבה"ד 1, תמיד ישר ולעניין. אתה רוצה לדעת איך להיות רלוונטיים ? אתה מתאר איזה שינויים לעשות ביחידה. איזה התאמות. שואל לאן האוייב צועד ולאן היכולות שלנו. תמיד מקשיב, ואתה רוצה לדעת הכל. אני שואל אותך אם זה לא מוקדם מדי, תסיים בה"ד 1 אני אומר, תתפנה, נשב, נדבר. ואתה מסתכל עליי ואומר "אני הכי פנוי שבעולם". לא מהפה לחוץ, באמת שידרת שאתה יודע לעשות את ההפרדות הנכונות. כזה היית מורן לא מתעכב על הבלי העולם, חושב קדימה, בורא מציאות. ומדברים עלייך לגדולות. אנחנו מסתכלים על הלוחמים הצעירים, הקצינים הצעירים ומנסים לנבא מי יפרוץ קדימה. ואתה, כבר קדימה. כל הזמן. לנסות ולהדביק את הקצב שלך, זה כבר העסק שלנו.
ואני פוגש אותך ברשפים, שנה אחרי נפילתו של ארז ז"ל. ה-27/6/2004 יום ראשון. ואתה כבר קצין. אני שמח למפגש. מפקד של צוות מדהים. בדרך בה נגעת בהם שוב שבית את ליבי. מאד בוגר והצוות מגיב אליך בהתאם. וכרגיל, על הדשא, בבית של ינון, מדברים. לא סתם פיטפוטי סרק. ישר לעניין. אתה מאיר פנים ומתעניין ואני מתמוגג מנחת. מדברים ומדברים ונגמר לנו הזמן אז קבענו, נקפוץ לאינדיקה ביום חמישי, נדבר, על הכל. סיכמנו ליום חמישי. אתה התקשרת אך בסופו של דבר לא נפגשנו, קבענו לחמישי הבא.
בתאריך 06-07-2004, י"ז בתמוז תשס"ד, לפנות בוקר, מתקשר אלי רם ומודיע לי כי נפלת בקרב. שקט.
מורן. כשאדם נהרג, הכל נעצר. לכאורה. אין יותר חוויות חדשות, מדברים על העבר. אין תמונות חדשות, שוב ושוב חוזרים אל האלבומים הישנים. מעסיק אותנו מה לא הספקנו, מה לא הספקת ? אבל דמותך חודרת במאות בני אדם, המסע שלך לא נעצר.
האם במותך הפכת אנשים לטובים יותר. כן. כשאדם כמוך נהרג מורן, מאות בני נוער מתחנכים ושואפים לדמות לך. מעגל ההשפעה שלך הולך וגדל מיום ליום. אהבת הארץ, הרעות, החתירה לניצחון, אומץ הלב, המנהיגות, בעיקר המנהיגות. אתה קיים במאות בני נוער. מעטים נולדים עם כישורי המנהיגות שלך, אבל רבים אחרי מותך בודקים עצמם לראות כיצד, בכל זאת, יוציאו מעצמם עוד ועוד. להיות ראויים לך. מורן, אני לוקח אותך יום יום למפעל החינוכי שלי. איתך אפשר להפוך את החברה לערכית יותר. איתך המסע יותר קל. ובלעדיך קשה יותר.
דוביק, ליאורה, רועי ותומי – אין מילים לנחם הורה שכול. אני בטוח שנחמה מסויימת תמצאו בהשפעה המהותית של מורן, הערכים שלו, הבית שלו, במאות בני נוער. אולי שם תמצאו מזור לקושי.
איתמר.