משפחות יקרות, נציגי כוחות הביטחון, ראשי המועצות, מכובדי כולם
אין בפי מילות נחמה. אין מזור לנפש הפצועה ואין מה שימלא את הבור שנפער בקרבכם. אני בא לכאן בצניעות, בהבנה שלעולם לא אבין ובעיקר בהכרת תודה עצומה – בשמי, בשם ממשלת ישראל ואני מניח שגם בשם אזרחי ישראל כולם.
אתם בני המשפחות השכולות איבדתם את היקר מכל למען עצמאותנו וחירותנו בארץ הזו, ואנו אסירי תודה, מלאי הערכה כלפיכם.
אני כאן כשר בממשלת ישראל, אבל גם כמי שאיבד חברים במלחמה הבלתי נגמרת על חיינו כאן. בין השאר איבדתי חבר, בן המקום, סרן מורן ורדי ז"ל, בנם של ליאורה ודובי היקרים, אח לרועי ולתומי המקסימים.
אני כאן לראשונה כשר, אבל הפעם הראשונה בה הייתי כאן היתה לפני כמעט 17 שנים בהלווייתו של מורן, שנהרג ביז בתמוז תשסד, 6 ביולי 2004.
נשענתי על הקיר כאן בצד והקשבתי להספדים. כל המילים שנאמרו נראו לי קטנות ליד הגודל של מורן. גודלו הפיסי, אבל בעיקר גודלה של נפשו, של הלב העצום שלו. המילים שניסו לתאר את מורן נדמו בעיני רזות לעומת כל מה ומי שהיה מורן. דווקא משום שמורן לא היה מהדברנים, אלא מהעושים, היה קשה להקיף את מלוא עשייתו, נפשו, תכונותיו ודרכו במילים.
היה רגע כואב במיוחד, כאשר לימור, חברתו של מורן באותם ימים נשאה הספד. מורן נהרג שלושה שבועות לאחר שנולדה בתי הבכורה יובל. ההלוויה של מורן היתה כנראה הפעם הראשונה בה יצאנו עם יובל הקטנה מהבית. עמדנו אשתי ואני ליד הגדר עם יובל הקטנה מעורסלת בזרועותינו. לימור סיפרה על התוכניות שלהם להינשא ועל השם שכבר סיכמו ביניהם שיעניקו לילדה הראשונה שתיוולד להם. ואז היא אמרה את השם יובל ואני אשתי התכווצנו במקום וחיבקנו חזק את יובל שלנו.
מאז, ומבלי שדמיינו לעצמנו מראש כשבחרנו את השם, יובל הפכה להיות גם זיכרון למורן. מאז נולדה גם לטומי אחותו הקטנה של מורן בת. וגם היא קרויה יובל.
למורן לא נולדה בת, מורן כבר לא יקים משפחה. לסיפוריהם של כל חללי צה"ל ופעולות האיבה מתלווה תחושה איומה של החמצה. האחד לא הספיק להפוך לאבא, האחרת לא הספיקה ללמוד, כל כך הרבה דברים הם לא הספיקו לומר ולעשות. כל כך הרבה חלומות נקברו עימם. ואתם, בני ובנות המשפחות השכולות כמה עוד הייתם רוצים להספיק להגיד להם משהו, לעשות איתם עוד דבר. כמה הייתם מבקשים עוד חיבוק אחד. אמש שמעתי אב שכול מתחנן ממש: "לו רק היתה לי עוד דקה עם הבן שלי. עוד דקה אחת".
כל מי שעומד כאן היום מרגיש כאב, מתגעגע למישהו, נזכר ברגע מיוחד שכבר לא יחזור, ואין מרפא.
אבל משפחות יקרות, כל שאני יכול לומר לכם הוא כל שאני אומר לדובי ולליאורה היקרים – הזיכרון נוכח והמורשת ממשיכה. המשורר חיים גורי הספיד את חברו שנהרג סרן נמרוד לויטה במילים: "המתים אינם עוברים מן העולם. הם ממשיכים לחיות". משהו בהם ממשיך לחיות בתוך כולנו. גם לכן אנחנו כאן היום. החללים הותירו אחריהם עקבות בעולם, עקבות שנותרו גם אחרי לכתם. עם ישראל ומדינת ישראל לא שוכחים את ההולכים ואת החוב העצום כלפיהם וכלפיכם.
כאן גם המקום להזכיר את החוב כלפי השבויים והנעדרים שטרם שבו ואת המחויבות העמוקה כלפי נכי צה"ל בגוף ובנפש ופצועי פעולות האיבה.
במאבק על חיינו כאן בארץ האהובה שלנו, איבדנו רבים מבניה ובנותיה של ישראל, ובזכותם אנחנו כאן. בטקס אמש בבית יד לבנים בירושלים אמר אב שכול שהוא רק מבקש שכולנו נעשה טוב. כמה פשוט וכמה קשה. והאחריות שלנו, של הממשלה ושל מדינת ישראל היא לעשות טוב. להוסיף טוב. אולי כך נהיה ראויים לעובדה שעבור חיינו כאן רבים כל כך שילמו בחייהם.
אתן, משפחות יקרות זוכרות כל השנה, כל הזמן ובכל מקום. יקיריכם באים בימים ובלילות, בחגים ובסתם ימי שיגרה. אבל ביום הזה, העם כולו מבקש לזכור אתכם. מבקש לחבק, לחזק ולהגיד תודה.
והלוואי שנצליח להיות ראויים לנופלים, שנהיה ראויים לכם, אתם שמתעקשים להמשיך בחיים. הבוקר קראתי את דבריו של הספור דוד גרוסמן, אב שכול בעצמו. הוא כתב על משפחות שכולות שהן חיות בגבורה. אתן משפחות יקרות – בוחרות לחיות בגבורה. הלוואי שנצליח לעשות טוב ולהצדיק במעשינו ובדרכנו את מסירות הנפש של בניכם ובנותיכם.
יהי זכרם של כל הנופלים והנופלות ברוך.