בי"ז בתמוז 2004, היום הארור בחיי, נקטפת לעולם לא ידוע.

מהעולם, מהמשפחה, מהחברים, מכל הסובבים אותך.

פה בעולם שלנו אתה חסר. חסר בכל יום, בכל שעה ודקה.

בכל יום אני נזכר בשיחות שלנו, בצחוק המתגלגל שלך,

בכל דבר שאפיין אותך ובכל דבר שהפך אותך לאדם המיוחד שהיית.

אין יום שעובר בלעדייך.

דמותך וקולך חקוקים בראשי עד יומי האחרון.

נהגת לומר: אבא, אנחנו משפחה ברזל.

נכון מורן, צדקת, אנחנו ממשיכים עם כוחות על אנושיים,

נלחמים יום יום מלחמה קשה ומתמשכת, משפחה ברזל.

תאמין לי מורני, יותר קל להיות לוחם בשייטת.

אבל ישנם ימים של מעידות והחושך יורד.

דומה הדבר להולכים בחושך.

דמו לכם את המוות: דמו לכם לא כלום, ואז דמו עוד פחות,

דמו חושך מוחלט, ואז דמו חושך עוד יותר,

דמו את מה שאינכם יכולים לדמות.

דמו כל מה שהכרתם. את הנשים, הגשם, הלחמניות, השמש

והוסיפו להם את התיאור "לא".

לא לגשם, לא לשמש, לא לחמניות, לא נשים.

דמו את כל זה ומחקו גם את הדמיון

כי נגמרות הצורות, הצלילים, התחושות,

ואל תפחדו, נמחק גם הפחד.

נגמרות גם המילים, גם מילות השלילה.

נמחקת המילה "לא", נמחקת המילה "אין".

גם האינות איננה, והלא כלום מוכפל.

לא תוכלו לשוות בנפשכם עד שתגיעו.

וכשתגיעו לא תוכלו עוד לשוות.

ההולכים בחושך.