ביום שלישי בשעה 6:00 אני שומעת נקישות על הדלת, זה מריח לי אסון ואני מתעלמת.

הנקישות מתגברות, אני חושבת לעצמי בטח צינור התפוצץ או פרצו לבית של השכנים אבל מולי עמד איש במדים. "תצטרפי אלינו לבית של ליקי ודובי". מיד הבנתי זה קשור למורן.

קיוויתי שהוא רק נפצע… מהר מאוד, הוא הבהיר לי שהנורא מכל קרה.

מורן, הבן, החבר, השכן, הקצין הנערץ שרק לפני מספר ימים אכלנו ביחד בפיצה של ההורים איננו.

מורני, כחלק מאנשי הדממה מיעט לספר, רק היום מטפטופי סיפורים של חבריו ניתן ללמוד עד כמה ליבו היה רחב כרוחב הכתפיים שלו ושל חבריו לשייטת.

מורן היה מפקד אנושי, אם לחייליו להם שימש דמות נערצת לחיקוי, אם לאחיו, להם שימש דוגמא, מופת ואוזן קשבת ואם לאנשים רבים להם סייע מורן בסתר.

מה יש לאמר ועוד לא נאמר. נפגשנו ובכינו וסיפרנו, ושוב בכינו אבל איזה ערך יש למילים ולדמעות שמורן כבר לא ישמע ולא יראה.

כל בנימינה משפחה אחת, בוכה ומחזקת את המשפחה באהבה.

המעט שאנחנו יכולים, זה לחזק את דובי, את ליקי, את רועי, את תום, את לימור ולהתפלל לטוב.

"כי כולנו, כן כולנו

כולנו רקמה אנושית אחת חיה

ואם אחד מאיתנו

הולך מעמנו

משהו מת בנו –

ומשהו נשאר איתו."