שוב אני יושב מול דף ריק.

מנסה לחשוב מה לספר על מורן, מה מתאים לאזכרה השנתית, מה הוא היה רוצה שאומר.
אני עוצם את עיני בניסיון להיזכר בו. זה לא קשה. התמונה שעולה לנגד עיני היא פניו של מורן וכמו תמיד עיניו בטוחות וחיוך משתרע על פניו. חיוך שקט.. חיוך בטוח.
כל זיכרון שלי ממנו מסתיים בשתיקה אופיינית ולאחריה אותו חיוך בטוח.

כמו בפעם הראשונה שנפגשנו. זה היה בטירונות בחדר האוכל והוא התנגש בי. הלחץ והעייפות עשו את שלהם וצעקתי עליו. הוא הסתכל עליי במבט כעוס, כזה שגרם לי להצטער על שפניתי אליו בכלל, ואז הוא התרכך ופשוט חייך. אחרי מספר דקות הוא חזר, התיישב לידי, התנצל ובמבטו הישיר הושיט את ידו ואמר בפשטות "אני מורן" וחיוך חיוך שקט.. חיוך בטוח.
כמו באותו שיעור קרב מגע על החוף, כשבטעות בעטתי בפניו, ולמרות הדם שניגר מאפו החבול, הוא קרץ אליי, זרק עקיצה ופשוט חייך.. כאילו כלום לא קרה.

כמו באותו אימון הגלישה הראשון מהגובה, שנאלצתי להתמודד עם פחד גבהים. כדי שיהיה לי יותר קל הוא אמר לי בשקט "אני איתך" ופשוט גלש לידי בכדי שאוכל לחקות אותו. כשאני נזכר באותו הרגע אני רואו אותו תלוי שם בגובה, בין שמיים לארץ, מחייך את אותו החיוך, נוסך הביטחון.
וכמו באותו חלום שחלמתי, כשנה לאחר שהלך מאיתנו, והוא שם בפגישה שלנו פשוט ישב, שקט, בטוח, מחייך.
הפורום שנמצא כאן היום, למוד שכול. אני מאמין שכמוני, כל אחד מהנוכחים כאן לקח משהו מההיכרות עם אחד הנופלים, ממורן. אני באופן אישי אסיר תודה על ההיכרות עם מורן, שכן, פרט לחברות ולחוויות המשותפות, באופן עקבי, דמותו וחיוכו הרגוע והשליו מצליחים לחזק אותי ולהעניק לי תחושת מסוגלות.

לאורך כל השנים ובכל מקום בעולם, ליד דלת ביתי תמונתו של מורן, מלווה אותי ביציאה ומזכירה את הדרך הנכונה, מחזקת.
משיחות עם אנשים שהכירו את מורן, קרובים יותר או פחות, אני נוכח לגלות כל פעם מחדש עד כמה הוא הצליח בדרכו השקטה והפשוטה לגעת ולהשפיע.

לא מזמן עזרתי לבחור צעיר להתכונן לגיבושים ולשירותו הצבאי, באחת מהריצות המשותפות הוא סיפר לי שלפעמים הוא עולה למצפה לזכרו של מורן, יושב שם לבד או עם חברים, נרגע, מתחזק ובעיקר מקבל השראה והכוונה למרות שלא הכיר את מורן באופן אישי.
אני מאחל לכולנו, שאותה חברות וזכרונו של מורן ימשיכו לחזק ולהכווין את כולנו, עם חיוך שקט.. חיוך בטוח.