הספדה של דבורה מולדובר – המחנכת של מורן

מורן שלי,

מסרבת לקבל רוע הגזירה, אבל, כנראה, כתמיד וכאופייני לך, לא השארת לי ברירה.

היית התלמיד המשמעותי ביותר בשנים שחינכתי, כי היית הראשון ש"העמיד" אותי מול האמת החינוכית באמירה "או.קיי. את המורה, אני התלמיד, יש כללים וחוקים, אבל בואי נדבר בגובה העיניים".

הוצאת ממני את מגוון הרגשות, החל מכעס ותסכול ועד גאווה והערצה.

הערצתי את כוח התמדתך, את עקשנותך, את היכולת שלך להגדיר מטרה ול"כבוש" את היעד ולא משנה אם הדרך הייתה קשה. אמרת לי: "את תראי אני אהיה בסוף בשייטת", ולא היית מוכן לקבל שום אופציה אחרת.

היית כל כך גאה במדיך הלבנים, היית "איש דממה" אמיתי, המעטת בדיבורים, נראית שחצן, אבל מי שהביט היטב בעיניך חשף אדם עם לב רחב, אהבה, רגישות עד אין קץ.

כשהגעת לביקורים בביה"ס, לשיחות עם תלמידים, לעודד מוטיבציה לשירות ביחידות קרביות או בימי זכרון, הראית לי ולכולם מהי גאות יחידה, איך מצליחים להשיג הכל כשרוצים.

כשחזרת מאוסטרליה, שזוף ומלא חוויות, הייתי בטוחה שהנה אתה הולך לכבוש יעדים חדשים, ואז, לפתע, פגשתי אותך בהלוויה של ניר קריצ'מן, מתקשה לעכל את הפרידה ממנו ואח"כ חוזר למדים, לשירות צבאי, ואח"כ מופיע מאחורי ביום הזכרון, בשקט ומצפה, כהרגלך, שאסתובב אליך, גאה כל כך בדרגות הקצונה שעל כתפיך. כתפיים כל כך רחבות, שידעו להכיל בתוכם כל כך הרבה.

קשה להאמין שאי אפשר יהיה יותר להשען על הכתפיים הללו, כל כך לא מתאים לך לשכב במנוחה כל כך מוקדם.

האדמה לקחה אותך מאתנו מהר מידי.

אנצור את דמותך בזכרוני ובליבי לעד.

כואבת,

דבורה מולדובר

מחנכת, אורט השומרון בנימינה