30/06/2015
י"ג תמוז/תשע"ה
ערב הנצחה בשייטת 13 לזכר הבנים שנפלו
הערב אנחנו משפחה אחת גדולה, כאיש אחד בלב אחד.
מתייחדים עם בנינו ז"ל, מסירים כל הפרעה ממחשבותינו ומכוונים עצמנו לנשמות הטהורות של ילדינו.
מתפללים לעילוי נשמתם אל הכח העליון כפי שנאמר בתהילים פרק כ"ג פסוק ד: גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי
השנים שחלפו או יחלפו, לא ישכיחו את זכרם של בנינו. דמותם מלווה אותנו מידי יום ביומו במחשבותינו, בעשיה היום יומית.
כישרונות גדולים שלא מומשו, תקוות וחלומות שנגוזו ונשארו חקוקים בליבנו.
בן שנפל חלל הוא מאורע רגשי עמוק שמטביע את חותמו לעד, חוויה שאין האדם יכול להימלט ממנה, הרגשה שאין בה הרגשה – כך הוא מותם של בנינו בתוכנו.
הצער והיגון שגוברים עלינו כהולכים בחושך, מדמים את מותם של בנינו, מדמים לא כלום ואז מדמים עוד פחות, מדמים חושך מוחלט ואז מדמים חושך עוד יותר ואז תדמו את מה שאינכם יכולים לדמות, ואז תדמו את כל מה שהכרתם, את השמש את הגשם, את הלחמניות, את הנשים את הילדים – והוסיפו להם את התיאור לא.
לא לשמש, לא לגשם, לא לחמניות, לא נשים, לא ילדים. דמו את כל זה ומחקו גם את הדמיון.
כי נגמרים הצורות, הצלילים, התחושות ואל תפחדו, נגמר גם הפחד, נגמרות המילים, גם מילות השלילה, נמחקת המילה "לא", נמחקת המילה "אין" גם האינות איננה והלא – כלום מוכפל,
לא תוכלו לשוות בנפשכם עד שתגיעו, וכשתגיעו-לא תוכלו עוד לשוות.
אנחנו הלוחמים בשכול נמצאים במציאות שאינה פשוטה לבין דמיון שהתפתח לאין סוף.
מסתבר שהרוב הגדול הוא דמיון וטוב שכך היות והדמיון מייצר רגעים רבים של נחת.
הרצון העז שלנו לאהבת החיים דוחף אותנו ויוצר הזדמנויות בין הצער לשמחה ובין השמחה לכאב.
ואנחנו הלוחמים חייבים להיות מחוברים לחיים, לכח סבל ואומץ לב ולעמוד מול המציאות שנכפתה עלינו. ולהמשיך ולצמוח כשבנינו בתוכנו.
הבנים שבתחילת דרכם בצה"ל בחרו לשרת בקומנדו הימי מתוך איזו גאווה ואולי יהירות ("אנחנו הולכים להיות לוחמים בשייטת") אך תוך זמן קצר במהלך האימונים הבינו שנבחרו למשימת שליחות בעלת חשיבות גבוהה- השמירה על הבית ובתוך תוכם ידעו שברגע נתון אולי יאלצו למסור את נפשם למען הכלל. זה הגנום של הלוחמים שלנו.
בנופלם הבטיחו לנו את עצמאותנו וצוו לנו את החיים בארץ שלנו .
הבנים סימנו לנו אבני דרך שהפכו זוהרים מתוך עוצמת השליחות והשגת העולם העליון.
אנחנו כחברה נמצאים בעולם החומר ולא מזהים את אבני הדרך הזוהרים, כעיוורים מגששי קיר, בתוך עצמינו.
הבנים מסמנים שהכח ובו העוצמה הגדולה ביותר ניקרא כח הטבע והוא אחדות וחיבור.
עם ישראל חייב להיות ערב זה לזה.
ולא הר של שנאה שמתרומם לנגד עינינו בעשורים האחרונים וגורם לדאגה רבה. וכאילו שלא למדנו דבר מההיסטוריה שלנו . 67 שנים נאבקת מדינת ישראל על חייה ומשלמת מחיר כבד מנשוא – אובדן טובי בניה.
מורן בני נפל בי"ז בתמוז תשס"ד – תאריך זה משמעותי ביותר לעם ישראל ולהיסטוריה שלנו שבו התרחשו חמישה אירועים קשים בהפרשים של מאות שנים האחד מהשני. כאשר צבאות זרים כבשו את ארצנו הרגו בנו ללא רחם, הגלו חלק ניכר מעמנו לארצות ניכר. הגלות האחרונה שארכה
כ – 2000 שנה הייתה מהקשות ביותר בה איבדנו 6 מיליון מאחינו אשר הושמדו באין להם ארץ.
צופים עלינו מעפר ההיסטוריה ומצווים עלינו לקומם ארץ אמתית.
אנחנו ממשיכי הדורות חייבים סוף סוף להפנים בתוך תוכנו שהאפשרות היחידה שתבטיח את קיומנו היא מעל לכל קוד האחדות והחיבור בינינו שיבוא לידי עשייה בערבות הדדית ואהבת הזולת.
זה הציווי שסומן לנו ע"י הבנים באבני דרך זוהרות.
…ולא תשקוט נפשם עד שנבצע את משימתנו.
הלוחמים הצעירים שנפלו לא ידברו ובכל זאת יישמע קולם והוא יהדהד ויהדהד.
זכרם של בנינו יהיה חקוק חרוט ונצור בליבנו.
ורדי דב
אבא של מורן